החלטה בתיק בש"פ 6982/10

           ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטת ר' אבידע) אשר הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

1.        העורר עומד לדין בבית המשפט המחוזי בבאר שבע בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות. על-פי הנטען בכתב האישום, ביום 1.4.2010 בשעה 23:00 או בסמוך לכך, פרץ ויכוח בין העורר ובין המתלונן, ט.מ. (להלן: המתלונן), במהלכו נטל העורר שבר של בקבוק מזכוכית או חפץ חד אחר ודקר באמצעותו את המתלונן בצווארו. כתוצאה מן הדקירה הובהל המתלונן לבית החולים שם טופל ונותח בהרדמה כללית.

           עם הגשת כתב האישום נגד העורר עתרה המשיבה למעצרו עד תום ההליכים. בהחלטתו מיום 22.4.2010 נדרש בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטת ט' חימוביץ') לתשתית הראיות לכאורה ולטענת העורר לפיה הוא תקף את המתלונן כהגנה עצמית על רקע חששו ממנו לאחר שהמתלונן שלף סכין. בית המשפט קבע כי חומר הראיות עומד ברף הלכאורי הנדרש לשלב המעצר, וכי הוא מבוסס על הודעת העורר במשטרה וכן על עדותם של המתלונן ושל תומר, שהיה עד ראיה לאירוע (להלן: תומר). בהקשר זה קבע בית המשפט כי יש ליתן משקל נכבד להודעתו של תומר, שסיפר כי העורר דקר את המתלונן בתגובה להצקות שונות שהציק לו וכי המתלונן לא שלף סכין במהלך האירוע, בציינו כי מדובר בעד אובייקטיבי. עוד קבע בית המשפט כי עדותו של תומר תואמת את גרסת המתלונן לפיה הוא לא איים על העורר בכל דרך; כי מיקום החתך בצד האחורי של צוואר המתלונן אינו מתיישב עם טענת ההגנה העצמית שהעלה העורר; וכי הימנעות המשטרה מביצוע בדיקה לגילוי זהות הדם שנמצא על בגדי העורר אינה מהווה מחדל חקירתי באשר ממצאים של בדיקה כזו אינם יכולים לאמת או להפריך את גרסת העורר. בית המשפט הוסיף וקבע כי בעל פיצוציה שמסר עדות בתיק לא סיפר שהמתלונן - כטענת העורר - הגיע קודם למקום ואיים עליו, אף כי סביר להניח ש"אילו היה מתרחש אירוע כזה היה טורח לציינו". לבסוף נתן בית המשפט משקל לכך שתגובתו של העורר, כפי שתוארה בהודעת בעל הפיצוציה, "תואמת תגובתו של אדם אשר חושש מגילוי המקרה לרשויות, ולא אדם שהותקף".

2.        בית המשפט הוסיף וקבע כי קמה נגד העורר עילת מעצר סטטוטורית וכי מסוכנותו נובעת גם מעברו הפלילי העשיר, הכולל 19 הרשעות בעיקר בעבירות סמים ואלימות. אשר לאפשרות לשחרר את העורר לחלופה קבע בית המשפט כי על רקע עברו והדברים שמסר בהודעתו יש יסוד להניח שמדובר באדם המכור לסמים או אלכוהול ומשכך "אין מקום כלל לדבר על חלופה ביתית ואם תסכון חלופה כלשהי... היא חלופה מוסדית בלבד". על כן הורה בית המשפט על הכנת תסקיר מעצר בעניינו של העורר.

3.        הדיון בעניינו של העורר התחדש ביום 17.5.2010 לאחר שהתקבל תסקיר מאת שירות המבחן, ובהחלטתו ציין בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטת ט' חימוביץ') כי שירות המבחן התרשם מקיומו של סיכון להישנות התנהגות עבריינית אצל העורר והעריך ששחרורו לחלופה אחרת מלבד טיפול גמילה אין בו כדי לצמצם מסוכנות זו. עוד קבע בית המשפט כי נוכח האפשרות שהייתה אי הבנה בין העורר לבין קצינת המבחן באשר להיזקקותו לטיפול, עניינו ייבחן פעם נוספת על-ידי שירות המבחן. ביום 2.6.2010 נערך דיון נוסף בבית המשפט המחוזי בבאר שבע ובהחלטתו מאותו היום ציין בית המשפט (כב' השופטת ט' חימוביץ') כי בתסקיר נוסף שהוגש המליץ שירות המבחן על המשך בחינת אופציית הגמילה מאלכוהול במסגרת קהילה טיפולית. לפיכך הורה בית המשפט על המשך בחינת אפשרות שחרורו של העורר לחלופה כאמור, במסגרתה ייערך לו ראיון קבלה בקהילה טיפולית "הדרך" וכן יוגש תסקיר מעצר משלים נוסף. הדיון בעניינו של העורר נדחה פעמים נוספות לבקשת שירות המבחן לפיה דרוש לו זמן נוסף לצורך מיצוי הליכי בדיקת התאמתה של חלופה מוסדית, עד שביום 25.8.2010 התקבל תסקיר המעצר האחרון בו הומלץ להורות על שחרורו של העורר לחלופת מעצר בקהילה הטיפולית "מלכישוע" והעמדתו בפיקוח מעצר למשך 6 חודשים.

4.        בהחלטתו מיום 30.8.2010 (שניתנה במותב אחר, כב' השופטת ר' אבידע), דחה בית המשפט המחוזי בבאר שבע את המלצת שירות המבחן והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בית המשפט ציין כי בתסקיר מיום 11.5.2010 נאמר שהעורר שולל בעיית התמכרות לאלכוהול, ועל-פי תסקיר נוסף מיום 31.5.2010 התרשם שירות המבחן כי העורר מגלה תובנה ראשונית אודות בעיית התמכרותו לאלכוהול, אך ספק אם יש ביכולתו לגייס את הכוחות הנדרשים לצורך השתלבות במסגרת טיפולית סגורה, אינטנסיבית וארוכת טווח. שירות המבחן סבר עם זאת כי נוכח הצהרותיו של העורר מן הראוי לבחון את האופציה הטיפולית. בית המשפט הוסיף וציין כי העורר הוא בעל רישום פלילי "יחסית מכביד" וכי רק בעקבות הכנת התסקירים החל לגלות עניין בהליך טיפולי ולא ברור אם הדבר נובע מרצון אמיתי לטיפול או שמא מרצונו להשתחרר מן המעצר. בית המשפט הוסיף והדגיש כי נגד העורר תלויים ועומדים שני כתבי אישום בבית משפט השלום בגין עבירות אלימות ובגין הפרת הוראה חוקית, ועוד ציין כי קליטתו לאחת הקהילות הטיפוליות שמועמדותו אליה נבחנה (קהילת "הדרך") נדחתה בשל דפוסי התנהגותו האלימים. בהתחשב בכל אלה קבע בית המשפט כי מכלול הנסיבות אינו מצדיק את שחרורו של העורר וכי עניינו אינו בא בגדר המקרים בהם ניתן להורות על שחרור לחלופת מעצר במסגרת טיפולית. על כן, הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

5.        מכאן הערר, בו מלין העורר על קביעותיו של בית משפט קמא בעניין קיומה של תשתית ראיות לכאורה כמו גם על דחיית האפשרות לשחררו לחלופת מעצר. העורר עומד על גרסתו לפיה לאירועים המיוחסים לו בכתב האישום קדם ויכוח בין המתלונן ובין בעל הפיצוציה במהלכו הכניס המתלונן את ידיו לכיס מכנסיו וניסה להוציא דבר מה, אך העורר ואנשים אחרים שנכחו במקום הפרידו ביניהם. לטענת העורר אירוע זה העצים את חששו מפני המתלונן והוא שעומד ברקע התנהלותו המתוארת בכתב האישום העולה כדי הגנה עצמית שעה שהמתלונן תקף אותו בסכין יפנית. לטענת העורר הוא סיפר בחקירתו על הוויכוח בין המתלונן ובעל הפיצוציה אלא שהמשטרה לא חקרה עניין זה (העורר מציין כי בעל הפיצוציה שעל עדותו הסתמך בית משפט קמא בהחלטתו הוא לא הגורם הרלוונטי ומדובר בבעל פיצוציה סמוכה). העורר מוסיף וטוען כי תומר בהודעתו תמך בגרסתו ומסר כי המתלונן התגרה בו, התווכח עימו והציק לו; כי במהלך האירוע הוא נפצע בידו באופן המחזק את גרסתו לפיה נפגע מן הסכין שהחזיק המתלונן לאחר שאחז בה; כי המסקנה בדבר התאמתן של הפציעות לגרסת המתלונן אינה מבוססת נוכח העדויות שנמסרו; וכי החקירה שנערכה בעניינו הינה קצרה, דלה ובלתי ממצה. העורר מוסיף ומלין על כך שבית משפט קמא התעלם מסתירות שונות שהתגלו בגרסת המתלונן ומכך שהיה תחת השפעת אלכוהול במועד האירוע באופן המשליך על מהימנותו. העורר אף מצביע על כך שהמתלונן הורשע בעבר בדקירת אדם בסכין ומגזר הדין עולה שהוא מכור לטיפה המרה.

           אשר לסוגיית החלופה טוען העורר כי רמת מסוכנותו אינה גבוהה והוא מציין בהקשר זה כי מדובר באירוע אליו נקלע שלא מרצונו; כי תומר סיפר שהעורר ביקש מספר פעמים מהמתלונן כי יניח לו אך הוא לא שעה לבקשתו; וכי גם לפי גרסת המתלונן עולה שתחילה הכה בו בחפץ כהה ולא דקר אותו. העורר מוסיף וטוען כי לא היה מקום לתת משקל לעברו הפלילי הכולל הרשעות בעבירות סמים שכן הוא הפסיק באופן עצמאי להשתמש בסמים בשש השנים האחרונות ובהתאם הרשעתו האחרונה בעבירת סמים היא מחודש פברואר 2003. העורר מציין  כי מתסקיר המעצר עולה אמנם שהוא המיר התמכרות אחת (סמים) בהתמכרות אחרת (אלכוהול) אך יש לו יכולות לצלוח את הליך הגמילה, כפי שעשה בעבר בכל הנוגע להתמכרות לסמים. על כן סבור העורר כי חלופת המעצר היא ראויה ויש מקום לקבלה והוא מדגיש כי ההליכים הממושכים שהתקיימו, בעודו במעצר, לצורך קליטתו בקהילה טיפולית, יצרו אצלו ציפייה סבירה כי ישוחרר לחלופה אם ישתף פעולה באותם הליכים.

6.        המשיבה מצידה טוענת כי דין הערר להידחות, ומדגישה כי טענות העורר בדבר הראיות לכאורה מקומן במסגרת ההליך העיקרי ומכל מקום הראיות לכאורה מבוססות על עדות המתלונן ועדותו האובייקטיבית של תומר שנשאל האם המתלונן תקף את העורר והשיב על כך בשלילה. עוד טוענת המשיבה כי גרסתו הראשונה של העורר הייתה שונה לחלוטין מן הגרסה שמסר בחקירה השנייה. בכל הנוגע לחלופת המעצר טוענת המשיבה כי לאורך כל הדרך התנגדה באת-כוח המדינה לשחרורו של העורר לחלופה, כי ב"שורה התחתונה" עמדתו הראשונית של שירות המבחן נותרה כשהייתה וכי אין מדובר במקרה חריג המצדיק נקיטת הליך טיפולי כבר בשלב המעצר, במיוחד בהינתן העובדה שמוסד "מלכישוע" בדומה למסגרות טיפוליות אחרות אינה מסגרת סגורה.

7.        דין הערר להידחות. בית המשפט המחוזי קבע, בצדק, כי קיימת במקרה דנן תשתית של ראיות לכאורה המקימות סיכוי סביר להרשעת העורר בעבירה המיוחסת לו. העורר סיפר בהודעתו מיום 5.4.2010 כי שבר בקבוק זכוכית על ראשו של המתלונן, אך לטענתו עשה כן כדי להגן על עצמו לאחר שהמתלונן ניסה לדקור אותו בסכין. אל מול גרסה זו של העורר ניצבת הודעתו של המתלונן שנגבתה בבית החולים בה סיפר כי העורר היכה אותו "עם בקבוק יין גדול" מבלי שתיאר אלימות מצידו, וכן הודעתו של תומר מיום 4.4.2010 בה סיפר כי בין העורר למתלונן התנהל ויכוח שכלל צעקות, כי המתלונן שתה והציק לעורר חרף בקשת העורר שיעזוב אותו, ו"אז דני התעצבן שבר לו בקבוק זכוכית מאחורה בצוואר בצד... אני ראיתי את זה". כאשר נשאל תומר "האם [המתלונן] תקף את דני ארביב?" השיב "לא מה פתאום, רק הציק לו" ובהמשך אמר "[המתלונן] היה מסטול והציק לדני ולי, דיבר שטויות, אחרי זה קרה המקרה" (הודעה מיום 4.4.2010, עמ' 2 שורות 37-34). דברים אלה יש בהם בשלב זה כדי לבסס ראיות לכאורה נגד העורר כאמור, והעובדה שלא נבדקו דבריו של העורר ביחס לעימות שאירע בין המתלונן לבעל הפיצוצייה אין בה לשנות ממסקנה זו. סוגית העימות הנטען כמו גם הטענות שהעלה העורר ביחס למהימנותו של המתלונן ומהימנות גרסתו וכן השאלה מדוע המתלונן סיפר בהודעתו כי הוא אינו מכיר את העורר וכלל לא דיבר עימו טרם האירוע (בניגוד לגרסת העורר ותומר), כל אלה דינן להתברר במהלך המשפט גופו שכן בשלב המעצר אין בית המשפט נדרש לשאלות של מהימנות עדים או למשקל העדויות אלא אם מדובר בפירכות מהותיות וגלויות לעין המצביעות על כרסום ממשי בקיומן של ראיות לכאורה (ראו בש"פ 8031/08 איטח נ' מדינת ישראל, פיסקה 7 (טרם פורסם, 15.10.2008)). אין זה המקרה שלפנינו שכן הקשיים הראייתיים שטוען להם העורר, אין בהם בשלב זה כדי לפגוע באופן מהותי בתשתית הראייתית הלכאורית הקיימת נגדו.

8.        אופי העבירה המיוחסת לעורר, עברו הפלילי והתרשמותו של שירות המבחן מלמדים על המסוכנות הנשקפת מן העורר ובנסיבות העניין מקובלת עלי עמדתו של בית המשפט המחוזי אשר סבר כי בשלב זה אין מקום לשחרר את העורר לחלופת המעצר הטיפולית המוצעת. אכן, בהתאם להוראת כב' השופטת חיימוביץ' ביצע שירות המבחן מהלך לבחינת התאמתו של העורר למסגרת טיפולית אשר נמשך פרק זמן לא מבוטל ובסופו אף המליץ השירות על שחרור העורר לקהילה טיפולית כאמור. אף שניתן להבין את טענת העורר כי הדבר יצר אצלו ציפייה לכך שישוחרר לחלופה שהומלצה יש לזכור כי בית המשפט המחוזי הדגיש בכל החלטותיו שפורטו לעיל כי דחיית הדיון, וקבלת תסקיר המעצר אין בהם כדי להביע עמדה באשר למסקנה הסופית לעניין שחרורו של העורר לחלופה. אכן, בית המשפט אינו כבול להמלצת שירות המבחן וההחלטה אם להורות על חלופת מעצר אם לאו לעולם נתונה להכרעתו. זאת ועוד ככל שבחלופת מעצר במוסד גמילה עסקינן כבר נפסק לא אחת כי בית משפט יורה על שחרור למרכז גמילה בשלב המעצר בנסיבות חריגות בלבד וככלל מן הראוי להשאיר את ההכרעה בעניין זה לשלב גזר הדין. נסיבות חריגות אלה מתקיימות למשל מקום שבו הנאשם נמצא בעיצומו של הליך גמילה, וכן כאשר בית המשפט משתכנע כי רצונו של הנאשם להיגמל הינו כן ואמיתי וסיכוייו להצליח בטיפול גבוהים (ראו: בש"פ 1117/05 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.2.2005); בש"פ 3036/08 עמראווי נ' מדינת ישראל, פיסקה 6 (טרם פורסם, 1.6.2008); בש"פ 3977/09 כהן נ' מדינת ישראל, פיסקה 5 (טרם פורסם, 18.6.2009); בש"פ 700/08 פלוני נ' מדינת ישראל, פיסקה 8 (טרם פורסם, 5.2.2008)). במקרה דנן העדיף בית משפט קמא ובצדק את ההגנה על שלום הציבור נוכח מסוכנותו של העורר ובסוברו כי אין מתקיימות בעניינו נסיבות חריגות כגון אלה שצויינו לעיל, המצדיקות את שיחרורו לחלופת מעצר טיפולית.

           אשר על כן, הערר נדחה.

           ניתנה היום, כ"ח תשרי, תשע"א (6.10.2010).

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: